"חיסול ממוקד": טייס צעצוע בעולם האמיתי

הסרט החדש של אנדרו ניקול משקף היטב את חוסר המיצוי והקיפאון שבו נמצא היוצר. אורון שמיר חזר עם געגועים לשיתוף הפעולה הקודם של אית'ן הוק והבמאי והיה שמח אם היוצר היה מוצא משהו אמיתי לומר על החיים

אנדרו ניקול נחשב לאחד המוחות היצירתיים והמעניינים במיינסטרים ההוליוודי, עם סרטים כמו "מה קרה בגטקה?" ו"המופע של טרומן". באותה תקופה נדמה היה שנמצא בדמותו קול חדש ומעניין המשתמש בז׳אנר כמו מדע בדיוני, כדי להאיר מחדש את המציאות בה אנו חיים. אך אז הגיע העשור הנוכחי ואיתו סרטים כמו ״עולם הזמן״ ו״גוף מארח״ שנתנו את התחושה כי הקול נדם והוחלף בשתיקה שבהסכמה, לכניעה למכונה ההוליוודית. כך ניקול הפך לבמאי שתהילתו מאחוריו ורעיונותיו המקוריים לא פותחו לכדי סרטים מעניינים. ניצנים של תקווה התעוררו עם בואו של "חיסול ממוקד", בו שב הבמאי לשתף פעולה עם אית'ן הוק, שהיה כה מעולה ב"גטקה". לצערי, התוצאה הסופית מותירה בעיקר געגוע לסרט ההוא ולתקופה שחלפה.

במהלך הסרט חוזר ועולה משפט אחד מרכזי בכל מיני וריאציות, המלחמה בעזרת כלי הטייס המופעלים מרחוק לא מרגישה אמיתית, ולמרות זאת חיי אדם נגזלים וגורלות נחרצים. חלק משווים זאת למשחק מחשב, בעוד שטומי מדבר בעיקר על היעדר רגש. באופן מעט מתסכל, זוהי בדיוק התחושה בעת הצפייה בסרט עצמו. הרגעים המסומנים כמותחים לא מזיזים יותר מדי והקטעים הדרמטיים לא באמת מצליחים לייצר את האפקט הרגשי הדרוש. התחושה הכללית היא של צפייה בסרט ממרחק אלפי קילומטרים, מאחר ובמקום לשבת בתא הטייס יש הרגשה שכל הכוחות מופעלים על הדמויות והצופים כאחד כדי להרגיש כאחרוני הנוסעים. ההצפה החוזרת ונשנית של המחשבות הללו על ידי הסרט עצמו נמצאת בעוכריו, והיא גם נאמרת באופן ישיר על ידי הדמויות ללא פילטר או אפילו ניסיון לתחכום.

הישירות של הדברים הנאמרים כל הזמן בקול רם, מאפשרת לסרט לעורר דיון פוליטי. הדמות של קרביץ מגיעה חדורת מוטיבציה, אבל נקלעת למאבקים מילוליים עם חבר לצוות, מעין אבטיפוס של פטריוט אמריקאי (ג'ייק אייבל) שאין בראשו מחשבה מקורית אחת. השניים עוקצים זה את זו בנוגע למוסריות של מעשיהם, וככל שהסרט מתקדם, כך המעשים מסלימים, עד כדי פשעי מלחמה וניצול משאבי הצבא לצורך נקמות פרטיות. הוק, באחת ההופעות המאובנות והעצורות בקריירה שלו, תקוע בין השניים מבחינה אידאולוגית, אבל בפועל נגרר כל הזמן אל הקיצוניות הצבאית שמגלם מפקדו. הוא לא בדיוק הגיבור השותק המוכר מן המערבונים, ורחוק שנות אור מהדברן המקסים שהוא נוהג לגלם בדרמות האינדי שהוא מזוהה איתן (טרילוגיית ״לפני״ של רי'צרד לינקלייטר, למשל). טומי איגן בגילומו של הוק הוא האמריקאי שלא יודע מה לחשוב, איך לעמוד בלחץ או לתקשר בצורה מוצלחת עם סביבתו, נמצא בנקודת מפנה בכל הנוגע לבחירות וההחלטות שלו בחיים.

מבט עמוק יותר יגלה זווית ראייה נוספת של הדברים, שעשויה להוביל למסקנה כי ״חיסול ממוקד״ הוא למעשה תוצאה מתבקשת בהתחשב במצבו של יוצרו, אנדרו ניקול. ניקול הוא בראש ובראשונה כותב, וידוע שתסריטאים לנצח יכתבו מתוך המצוקות האישיות שלהם, אפילו אם לצורך העניין יכתבו על טייס מרוקן נפשית או על אסטרונאוטית אבודה בחלל. מה יותר טבעי לניקול מאשר לכתוב מתוך המקצוע שפעם אהב אבל כבר לא עושה לו את זה מאז שאיבד את תחושת האדג׳יות, על גיבור הלכוד בשגרה שרק מחקה את הדבר האמיתי? הרי גם ניקול כיוצר נמחץ תחת המכבש ההוליוודי שגזל ממנו כל שמץ של יצירתיות, והפך אותו למכונת סרטים חסרת נשמה. ניכר שהוא כבר לא ממש נהנה מהעבודה, אבל זה מה שהוא יודע לעשות ובכל זאת, הוא צריך לקום בכל בוקר ולהגיע למשרד (מה גם שיש עבודות גרועות יותר). נקווה שהוא ימצא מחדש את החדווה בפרויקטים הבאים, משום שבלא מעט רגעים במהלך החוויה האנמית שמציע ״חיסול ממוקד״, קשה לשכוח דווקא את העובדה שפעם היה לו מה להגיד והוא אף ידע איך לעשות זאת.

חיסול ממוקד - בימוי: אנדרו ניקול, החל מה-28 במאי בבתי הקולנוע